ליום העצמאות ויום ירושלים — נוסח מוצע
נוסח אחד לשני הימים, הצמוד למבנה, לשפה ולאופי של על הניסים כפי שאנו מכירים אותו מחנוכה ומפורים. להלן הנוסח המלא עם פירוש סעיף-סעיף, השוואה למקורות, ונספח של נוסחים אחרים שהוצעו לימים אלו.
הפתיחה שומרת על הנוסח המסורתי הקבוע ומוסיפה מילה אחת: ״וְלָנוּ״. בחנוכה ובפורים הניסים אירעו לאבותינו בעבר הרחוק. כאן מדובר באירועים שהדור שלנו — או של הורינו וסבינו — חי אותם. התוספת ״וְלָנוּ״ מבטאת את הקשר הישיר הזה, ומכינה את הקרקע למעבר לגוף ראשון שמופיע בהמשך הנוסח.
בחנוכה ובפורים התקופה מסומנת בשמות גיבוריה: מתתיהו, מרדכי ואסתר. כאן נבחר תיאור תקופתי — ״שִׁיבַת צִיּוֹן״ — ולא שם אישי, מכמה סיבות: האירוע הוא קולקטיבי-לאומי ולא סיפור של גיבור יחיד, וציון שמות פרטיים עלול להפוך את הנוסח לפוליטי.
שורש השיבה בהקשר לאומי מופיע כבר בתורה עצמה: ״וְשָׁב ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים״ (דברים ל׳, ג׳). הביטוי ״שִׁיבַת צִיּוֹן״ מהדהד את ״בְּשׁוּב ה׳ אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים״ (תהלים קכ״ו) — פסוק שכולם מכירים מברכת המזון. כפל המשמעות עם שיבת ציון ההיסטורית בימי בית שני מחבר את השיבה המודרנית לשיבת ציון ההיסטורית, שכבר הושאלה לפנינו כדי לתאר את שיבת ציון המודרנית — אף עוד לפני שהתרחשה.
המבנה עוקב אחרי תבנית המקור: ״כְּשֶׁעָמַד/כְּשֶׁעָמְדוּ [אויב] עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל״ ← כוונת האויב. בחנוכה האויב הוא ״מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה״, בפורים ״הָמָן הָרָשָׁע״, וכאן ״עַמִּים רְשָׁעִים״ — ברבים, כי לא מדובר באויב אחד אלא בכמה גורמים שפעלו נגד קום המדינה ונגד ישראל במלחמותיה.
הפועל ״לְהַשְׁמִידָם״ נצמד ישירות ל״כְּשֶׁעָמְדוּ... עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל״, בדיוק כמו ״לְהַשְׁכִּיחָם״ בחנוכה. כינוי הגוף ״לְהַשְׁמִידָם״ (במקום ״להשמיד את עמך ישראל״) מונע כפילות ומתיישב עם סגנון המקורות (״לְהַשְׁכִּיחָם״, ״לְהַעֲבִירָם״).
הנוסח המוצע עוקב אחרי חנוכה במבנה: תיאור כללי של נקודת המפנה (״עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם״ / ״נָתַתָּ אֶת תְּקוּמָתֵנוּ״), ולאחריו פירוט בשלושה פעלים. הפעלים בחנוכה ובפורים משאירים את עם ישראל פאסיבי — הקב״ה רב, דן, נוקם, מפר, מקלקל. לעומת זאת הגאולה בתורה ובנביאים מתוארת במקרים רבים דרך השינוי שקורה בעם ישראל עצמו, וכך גם כאן.
״נָתַתָּ אֶת תְּקוּמָתֵנוּ״ — הכותרת, המקבילה ל״עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם״ שבחנוכה. לעומת ההצלה מצרה בודדת, הנס בשיבת ציון הוא תקומת עם ישראל. הביטוי הוא היפוך הקללה שבתורה: ״וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם״ (ויקרא כ״ו, ל״ז) — מה שהיה קללה הפך לברכה. המילה ״תקומה״ נושאת גם את המשמעות המודרנית.
שלושת הפעלים המפרטים את התקומה לקוחים מהקשרים מקראיים של כניסה לארץ, גאולה ותקומה:
״עוֹרַרְתָּ אֶת רוּחֵנוּ״ — מחגי א׳, י״ד: ״וַיָּעַר ה׳ אֶת רוּחַ זְרֻבָּבֶל... וַיָּבֹאוּ וַיַּעֲשׂוּ מְלָאכָה״ — בהקשר של שיבת ציון ובניין המקדש. הביטוי מהדהד גם את חזון העצמות היבשות של יחזקאל: ״הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם״ (יחזקאל ל״ז, ה׳).
״חִזַּקְתָּ אֶת יָדֵינוּ״ — מנחמיה ו׳, ט׳: ״וְעַתָּה חַזֵּק אֶת יָדָי״ — תפילתו של נחמיה בבנותו את חומות ירושלים.
״אִמַּצְתָּ אֶת לִבֵּנוּ״ — מדברים ל״א, ז׳: ״חֲזַק וֶאֱמָץ״ — דברי ה׳ ליהושע לפני הכניסה לארץ. סדר הפעלים אינו מקרי: הרוח קודמת למעשה, כמו בפסוק שהזכרנו מחגי — ״וַיָּעַר ה׳ אֶת רוּחַ... וַיַּעֲשׂוּ הַמְּלָאכָה״. הלב בא אחרי היד — בבחינת אחרי המעשים נמשכים הלבבות.
הנוסח בגוף ראשון (״תְּקוּמָתֵנוּ״, ״רוּחֵנוּ״, ״יָדֵינוּ״, ״לִבֵּנוּ״), בניגוד לחנוכה ולפורים שבהם הכול בגוף שלישי. על כך הסברנו בפסקה ״גוף ראשון״.
רשימת הניגודים נבנתה בדפוס ״אלו ביד אלו״ כמו בחנוכה. שני הזוגות הראשונים — ״גִּבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים, וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים״ — זהים לחנוכה ומתאימים גם למלחמות ישראל, שבהן צבא קטן עמד מול צבאות רבים וגדולים ממנו. ״וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים״ מופיע גם בחנוכה.
הזוג ״וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים״ שבחנוכה הושמט, שכן הטהרה שזורה בנס חנוכה — פך השמן הטהור, הכניסה למקדש שדרשה טהרה — ואילו בימינו, לצערנו, אין לנו מקדש ואין בידינו להיטהר כדי להיכנס אליו. כמו כן ״וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ״ לא נכנס כאן, כי הדגש בנוסח זה אינו על לימוד התורה אלא על קדושת החיים.
במקומם נוסף זוג חדש ומקורי — ״וּמְרַצְּחִים בְּיַד מְקַדְּשֵׁי שְׁמֶךָ״ — שמבטא את האופי הייחודי של מלחמות ישראל: מול מי שביקשו לרצוח עמדו מי שנלחמו על עצם קיומם, קידוש השם במובנו הבסיסי ביותר.
סעיף זה קבוע ומשותף לחנוכה ולנוסח המוצע. בפורים אין סעיף מקביל. בחנוכה יש הבדל קטן בין המנהגים: בנוסח הספרדי ״לְךָ עָשִׂיתָ״ (בלי ו), בנוסח האשכנזי ״וּלְךָ עָשִׂיתָ״ (עם ו). הנוסח המוצע גורס ״לְךָ״ בלי ו, כדי לסמן את תחילת הסעיף החדש.
כמו בחנוכה, סעיף הסיום מתאר מה עשו ישראל לאחר הניצחון — בגוף שלישי (״בָּאוּ בָנֶיךָ... בָּנוּ... הוֹשִׁיבוּ... וְשָׁבוּ״), בדיוק כמו ״בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ... וּפִנּוּ... וְטִהֲרוּ... וְהִדְלִיקוּ״. הקצב מקביל: שרשרת פעולות שכל אחת מהן צעד נוסף בתהליך השיקום. ״וְשָׁבוּ אֶל הַר קָדְשֶׁךָ״ — שבנו אל הר הבית, אך לא למקום המקדש עצמו.
״בָּאוּ בָנֶיךָ בְּנַחֲלָתֶךָ״ (ולא ״לְנַחֲלָתֶךָ״) — כי בשלב הסיום בניך כבר נמצאים בארץ; הם לא באים אליה אלא פועלים בתוכה. ״נַחֲלָתֶךָ״ מתהלים ע״ט ומשמות ט״ו, ומונעת כפילות של ״קָדְשֶׁךָ״ עם ״הַר קָדְשֶׁךָ״ שבא אחריה.
״בָּנוּ חָרְבוֹת עוֹלָם וְשֹׁמְמוֹת רִאשׁוֹנִים הוֹשִׁיבוּ״ — שפת ישעיהו (ס״א, ד׳): ״וּבָנוּ חָרְבוֹת עוֹלָם שֹׁמְמוֹת רִאשׁוֹנִים יְקוֹמֵמוּ״. ביטוי שמתאר בדיוק את בניין הארץ מחורבותיה.
״יָמִים אֵלּוּ״ (במקום ״שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ״) משרת את שני הימים — יום העצמאות ויום ירושלים — בלי לציין מספר ימים ספציפי. החתימה הושאלה מנוסח חנוכה הספרדי משום שבנוסח הספרדי יש הקבלה ברורה בין החתימות של חנוכה ופורים ולכן יש ציפיה לחתימה עקבית, ואילו בנוסח האשכנזי ממילא אין עקביות בין חתימת חנוכה לחתימת פורים ולכן החתימה המוצעת יכולה להיות שונה.
נוסח ״על הניסים״ זה חובר כדי שייאמר ביום העצמאות וביום ירושלים, בתפילת העמידה ובברכת המזון, במקום שבו נאמר על הניסים לחנוכה ולפורים. נוסחים שונים הוצעו לימים אלו במהלך השנים — מאת הרב פרופ׳ עזרא ציון מלמד (תש״ט), אבי שמידמן ובן-ציון שפיץ (תשס״ט), ארגון בית הלל, הרב דוד בר-חיים, הרב ישראל אריאל, הרב איתי אליצור, ואחרים — אך לא נתקבלו בציבור הרחב. הנוסח המוצע כאן הולך בדרך שונה מקודמיו: הוא מבקש להיצמד ככל האפשר למבנה, לשפה ולאופי של על הניסים כפי שאנו מכירים אותו מחנוכה ופורים, ולהימנע מפירוט היסטורי שמקבע את הנוסח לאירוע מסוים או לרגע מסוים. להלן הנימוקים לבחירות המרכזיות שעמדו ביסוד הנוסח.
נוסחים קיימים הוצעו בנפרד ליום העצמאות וליום ירושלים, כל אחד צמוד לאירוע ההיסטורי שלו. הנוסח המוצע מאחד את שני הימים בנוסח אחד. הדבר אפשרי בזכות ההימנעות מפירוט: הנוסח מתאר את שיבת ציון, את הניצחון על האויבים, ואת השיבה ״אֶל הַר קָדְשֶׁךָ״ — תהליך שלם שיום העצמאות ויום ירושלים הם שני פרקים בו. ״יָמִים אֵלּוּ״ בחתימה, ולא ״יום זה״, משרת את שניהם.
ולמעשה, כשם שבחנוכה אין אנו מודים רק על אירוע שקרה במשך שמונה ימים, ואפילו לא רק על המלחמה שארכה מספר שנים, אלא על המדינה החשמונאית שאפשרה חיים יהודיים בארץ ישראל — כך גם בימי ההודאה שנקבעו בה׳ ובכ״ח באייר אין אנו מודים רק על הניצחון במלחמה, אלא על כל יום ויום של חיים במדינת ישראל המשגשגת ועל כל הניסים שאפשרו את זה עד כה, ויאפשרו את זה ברבות השנים בעזרת ה׳.
בחנוכה ובפורים הנוסח כולו בגוף שלישי: ״עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם״. הניסים אירעו לאבותינו. הנוסח המוצע עובר לגוף ראשון מסעיף נקודת המפנה ואילך: ״נָתַתָּ אֶת תְּקוּמָתֵנוּ, עוֹרַרְתָּ אֶת רוּחֵנוּ״. אירועים אלו קרו לדור שלנו או לדור הורינו וסבינו. אנחנו עצמנו — או אבותינו הקרובים — הם שעמדו מול האויב, הם ששבו לארץ, הם שבנו את חורבותיה. הפתיחה ״לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ״ מסמנת מראש את הכפילות הזו — גם אירוע לאומי-היסטורי, גם חוויה אישית. מי יתן ונהיה ראויים וגם ברבות הדורות יוכלו להמשיך ולומר ״לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ״ על הניסים המאפשרים את השגשוג היהודי בארץ ישראל.
נוסח על הניסים לחנוכה ולפורים בנוי לפי שלד קבוע: פתיחה, ציון הזמן, תיאור האויב וכוונתו, נקודת מפנה שבה הקב״ה עומד לעמו, תיאור ההיפוך, קידוש השם, ומעשה הסיום. שלד זה אינו מקרי — הוא מבטא תפיסה תיאולוגית: צרה, ישועה, הודאה. הנוסח המוצע כאן צמוד לשלד הזה סעיף בסעיף. מי שמכיר את על הניסים של חנוכה ופורים צריך לזהות מיד את המבנה, את הקצב ואת הסגנון.
נוסחים אחרים שהוצעו לימים אלו נטו לחרוג מהמבנה — חלקם השמיטו סעיפים (למשל נוסח שמידמן ושפיץ, שאין בו ״מסרת גיבורים ביד חלשים״ ואין בו ״ואחר כך״), חלקם הוסיפו פסקאות שאינן קיימות במקור (כגון נוסח הרב מלמד, שבו שלושה אירועים נפרדים עם ״ואתה״ משלהם), וחלקם שינו את הסגנון מפרוזה ליטורגית לפיוט או לכרוניקה. ההכרעה כאן הייתה להימנע מכל אלה כדי שהנוסח יישמע כחלק טבעי מהתפילה. הרב איתי אליצור טען שיש לשחרר את עצמנו מהתבנית לגמרי ולכתוב הודאה שתתמקד בגאולה ולא בניצחון במלחמה. הנוסח המוצע כאן מדגיש את תקומת עם ישראל בארצו אך עושה זאת בתוך התבנית המוכרת כדי שייקלט בטבעיות בתפילה.
כל המילים שאובות מהתנ״ך או מנוסח על הניסים של חנוכה ופורים. נוסח שמיועד להיאמר בתוך שמונה עשרה צריך להישמע כחלק טבעי מהתפילה, ומילים מודרניות עלולות להישמע זרות לתפילה.
״על הניסים... בזמן הזה״, ״כשעמדו... על עמך ישראל״, ״להשמידם״, ״ואתה ברחמיך הרבים״, ״מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים ורשעים ביד צדיקים״, ״לך עשית שם גדול וקדוש בעולמך ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה״, ״ואחר כך באו בניך״, ״וקבעו... בהלל ובהודאה ונודה לשמך הגדול סלה״ — כל אלה מתוך על הניסים של חנוכה ופורים כלשונם, או בהתאמה קלה.
שאר המילים מקראיות: ״שיבת ציון״ מתהלים קכ״ו, א׳. ״למנוע״ — מתהלים פ״ד, י״ב (״לֹא יִמְנַע טוֹב לַהֹלְכִים בְּתָמִים״) המסודר לפני תפילת מנחה בנוסח הספרדי. ״לשבת בה לבטח״ מויקרא כ״ו, ה׳. ״תקומתנו״ מויקרא כ״ו, ל״ז. ״עוררת את רוחנו״ מחגי א׳, י״ד (״וַיָּעַר ה׳ אֶת רוּחַ זְרֻבָּבֶל״). ״חיזקת את ידינו״ מנחמיה ו׳, ט׳. ״אמצת את לבנו״ — השורש מדברים ל״א, ז׳ (״חֲזַק וֶאֱמָץ״). ״מרצחים״ בבניין פיעל מישעיהו א׳, כ״א. ״מקדשי שמך״ — מישעיהו כ״ט, כ״ג (״וְהִקְדִּישׁוּ אֶת שְׁמִי״), ובנוסח על הניסים של חנוכה ״שם גדול וקדוש״; קידוש השם כאן במשמעות ההפוכה מחילול השם, במעשה של מסירות נפש בעת מלחמה. ״בנו חרבות עולם ושוממות ראשונים הושיבו״ מישעיהו ס״א, ד׳. ״בנחלתך״ מתהלים ע״ט (״בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ״) ומשמות ט״ו (״בְּהַר נַחֲלָתְךָ״). ״ושבו אל הר קדשך״ — ״הר קדשי״ מישעיהו י״א וממקומות רבים; שבנו אל הר הבית, אך לא למקום המקדש עצמו.
מאידך, הנוסח גם נמנע מלהשתמש במילים מהתנ״ך שאינן נהירות לקהל הרחב, כמו ״שברו למצוא מנוח״ (נוסח הרב אריאל), ״אודים מוצלים מאש״ (נוסח בית הלל) או ״מלכות אלביון״ (נוסח פרופ׳ אביבי). השאיפה היא שכולם יוכלו להבין את הנוסח בנקל ולהרגיש שהוא חלק טבעי מהתפילה.
בחנוכה ובפורים האויב מזוהה — ״מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה״, ״הָמָן הָרָשָׁע״ — אך לא מתוארים קרבות ספציפיים, לא מצוינים תאריכים של מערכות, ולא מוזכר שום פרט צבאי. הנוסח המוצע הולך באותו כיוון: ״לְהַשְׁמִידָם וְלִמְנֹעַ מֵהֶם לָשׁוּב לְאַרְצְךָ וְלָשֶׁבֶת בָּהּ לָבֶטַח״ — ולא תיאור של אירוע או קרב ספציפי.
הסיבה היא כפולה. ראשית, מה שמייחד את על הניסים הוא הקריאה התיאולוגית — ״וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים״ — ולא התיעוד ההיסטורי. שנית, פירוט ספציפי מקבע את הנוסח לרגע אחד. נוסחים שמזכירים ״שש שעות״ ו״מטוסים״ ו״רכב הברזל אשר להם עלה באש ובעשן״ (נוסח הרב אריאל), או ״וַיִסְגֹּר אֶת שַׁעֲרֵי אַרְצֵנוּ בִּפְנֵי אַחֵינוּ הַנִּמְלָטִים מֵחֶרֶב אוֹיֵב״ (נוסח הרב מלמד), מתארים אירועים ספציפיים בדיוק רב — אך ב״ה רבו הניסים שמאפשרים לנו לחיות בארצנו ואין ביכולתנו לפרטם אחד אחד, בוודאי לא בתוך קטע קצר כמו על הניסים. בפרספקטיבה היסטורית הפרטים מטושטשים בכוונה כדי להדגיש את התהליך הגדול — כשם שעל הניסים של חנוכה משרת אותנו אלפיים שנה אחרי המכבים, בלי שנצטרך לדעת את שמות הקרבות או את מספר החיילים.
בניגוד לחנוכה ולפורים, שבהם האויב מזוהה בשמו, כאן נכתב ״עַמִּים רְשָׁעִים״ בלי לציין אומה ספציפית. לצערנו עמים שונים עמדו עלינו להשמיד אותנו ולמנוע מאיתנו לשוב לארצנו ולשבת בה לבטח — ואין להם מכנה משותף מלבד רשעות. אפילו התיאור ״אומות ערב״ (שמופיע בנוסח בית הלל, בנוסח בר-חיים ובנוסח הרב אריאל) אינו כולל את כולם (לדוגמה, הבריטיים מוזכרים בנוסח הרב מלמד).
כמה נוסחים אחרים שהוצעו לימים אלו מסיימים בתפילת בקשה — ״הרחב את גבולות ארצנו״ (הרב מלמד), ״כך עשה עמנו בעת הזאת״ (הרב בר-חיים), ״למדנו לבחור בחיים ובטוב״ (הרב אריאל). הנוסח המוצע מסיים בהודאה בלבד, כמו חנוכה: ״וְקָבְעוּ יָמִים אֵלּוּ בְּהַלֵּל וּבְהוֹדָאָה וְנוֹדֶה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל סֶלָה״. על הניסים היא תפילת הודאה — מקומה בברכת מודים בתפילת העמידה ובברכת ההודאה שבברכת המזון. הוספת בקשה משנה את אופיו של הנוסח ומערבבת בין שני סוגים שונים של תפילה.
סיבה נוספת להימנע מבקשה לגאולה שלמה כפי שהוצע בכמה נוסחים (נוסח הרב מלמד, נוסח עמוס חכם, נוסח פרופ׳ אביבי), היא שבקשה כזאת מופיעה בתפילה בברכה הקודמת: ״וְהָשֵׁב הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶךָ... וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים״ ואין צורך לחזור עליה בברכת מודים שבאה מיד לאחריה.